<h1>ספר התרומות שער כ"א חלק ה'</h1>
<h2>דף מא.</h2>
והיכא דעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע ואין בשטרו נאמנות כשני עדים, בזה כמו כן ישבע ויטול. וכדתנן בכתובות [פ"ז ע"א] ועד אחד מעידה שהיא פרועה, כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי, ויש עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. ואמרינן בגמרא [פ"ז ע"ב] דסבר רמי בר חמא למימר דשבועה דאוריתא היא, ואקשינן עליה ואסקינן דליתה אלא שבועה דרבנן ושבועת המשנה היא. והרב אלפסי ז"ל האריך לפרש בהלכותיו מאי איכא בין שבועה דאוריתא לשבועת המשנה. ואם תאמר האי שבועה דעד אחד ושבועת פוגם ושבועה דהבא ליפרע מיתומים ומלקוחות מאי קמ"ל, בלא חדא מהני קי"ל בשבועות [מ"א ע"א] דאי מפיק שטרא וא"ל אידך פריעא היא, דאי אמר משתבע לי משבעינן ליה, הואיל וכן מה צורך לנו לחייבו על ענינין הללו, תיפוק ליה דבלאו הכי [משבעינן] ליה. והכי קא מקשינן בשבועות [שם] דאמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ומה בין זה לפוגם את שטרו. כלומר כיון שכל הטוען פרעתי חייב למה אמרו במשנה פוגם. ומתרץ דתירוצא דהאי מילתא דאי לאו הכי אי טעין אין ואי לא לא, והשתא אנן טענינן לכולהו אע"ג דלא קא טעין בעל דבר דלישתבע ליה. כל זה הוא כשיש למלוה שטר על הלוה. אך אם תובעו על פה והלוה טוען פרעתיך והביא עד אחד שפרעו, ונמצא שהוא מסייעו לדבריו, בהא איכא מאן דאמר דלוה מפטר בלא שבועת היסת ואין עליו אלא חרם סתם. וראיתם מההיא דקתני [קדושין ע"ג ע"ב] נאמן בעל המקח וכו', ואקשינן ונחזי זוזי ממאן נקט, ומשני דנקט מתרויהו ולא ידע מי הוא מדעתיה וכו'. ומפרשי, הא ידע מהימן והוי כעד אחד שמסייע לתוקף בטלית ונוטל בלא שבועה. והא נמי דכותה היא. ולדידן מסתברא לן שלא יפטרו מהסת אע"פ שהעד מסייעו, דתקנתא דרב נחמן בכל דבר נתקנה, דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עדיפא ליה. וההיא דבבא מציעא לא קשיא, דלא פטרוהו אלא משבועת המשנה אך מהסת לא יפטר. או נוכל לומר שעדין לא נתקנה שבועת היסת, וכשתקנוה על כל הפטורין תקנוה, משבועה דאוריתא ומשבועה דרבנן תקנוה, על כן לא יפטר מהיסת. והראיה בזה מההיא דבפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] בההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא, א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה, ואיתי חד סהדא דאכלה תלת שנין, וסבור לדמוייה לנסכא דר' אבא, ואקשו ליה דהכא חד סהדא לסיועיה קאתי וכו'. ופסק ה"ר משה ז"ל [טוען פט"ז ה"ה] שיש לישבע היסת הנתבע שאינו חייב לו בפירות שאכל, ויפטר מהם. אלמא דאע"ג דעד אחד מסייעו שאין חייב לו מן הפירות ושכדין אכלם משביעו הסת על טענתו.
<h2>דף מב:</h2>
נשאר לנו עדין לברר אם בא המלוה להפרע מן הלקוחות שלא יפרע אלא בשבועה. וכדגרסינן פרק הכותב [כתובות פ"ז ע"א] מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ונוסח השבועה כתבנוה בשער שלישי. ומנכסים משועבדים דקאמרינן, לא שנא דמשעבדי במכר לא שנא דמשעבדי במתנה חד דינא אית ליה, וכדאיתא בגיטין פרק הניזקין [נ' ע"ב]. וכתב הרב בהלכותיו [פרק הכותב שם] מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה, ואע"ג דאיכא נאמנות בשטרו, דלא מהניא נאמנות אלא היכא דהמניה עליה דידיה ועליה דירתיה, אבל לגבי לקוחות לא מהני נאמנות דידיה. ומפיקנא הדין סברא ממאי דגרסינן בפרק האשה [כתובות י"ט ע"א] לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים ולפיכך אינו נאמן. אלמא היכא שחב לאחרים ולית ליה מאי דפרע ליה לא מהניא הודאתו, והא נמי לא מהני נאמנות דיליה לגביהו. וכמו שהאריך בזה בהלכותיו.
ודברים הללו שכתב הרב שהנאמנות שקדם ללקוחות לא יועיל למלוה רחוקים הם מן השכל. וזה אשר כתב עליו הר"א בר"ד ז"ל הא מילתא תמיהא לן טובא, דהתם כבר חב לאחרים מיקמי דליפטריה להאיך, ולפיכך אמרינן דשקרא קאמר ולאשתמוטי נפשיה מבעל חוב דידיה קאמר, אבל הכא שכבר קדם נאמנותו למכירתו, מאי שקרא איכא דניחוש לה, דהא אינהו אפסידו אנפשיהו דזבנו במקום שיש נאמנות. ועוד דקתני בסיפא אינו יכול להשביעה לא אותה לא יורשיה ולא הבאין ברשותה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו. ומפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להם. וכי היכי דהאי באין ברשותה לקוחות, הכי נמי באים ברשותו לקוחות הם, וקתני דאין משביעין אותה במקום נאמנות ותו לא מידי, ע"כ. גם הרב ר' זרחיה ז"ל תפס לרבינו בכך וכתב, וכן יש עלינו לומר בשקדם הנאמנות לשעבוד מהני, ובשקדם השעבוד לנאמנות אינו מועיל, וזה חב לאחרים, וזהו הפסק שראוי לסמוך עליו, ע"כ.
וכתב ה"ר משה בר נחמן ז"ל אבל דברי הגאונים ז"ל פה אחד שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות, וזו הראיה שהביא הר"א בר"ד ז"ל להאמינו עליהם אינה מכרעת. שהרי לפי פשטי השמועה אבא שאול חולק על משנתינו לומר שאין נאמנות מועיל ליתומים לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. וכבר נתפרש בדברי קצת המפרשים ואין ספק ולא בית מיחוש דכי היכי דלא מהני ליה לאבא שאול שום נאמנות לגבות מיתומים, כך יש לו לומר בלקוחות אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה, כשם שאמרו ביתומים. ולמאי דמוקמינן [כתובות פ"ח ע"ב] ר' שמעון כאבא שאול כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, יורשין וכל שכן לקוחות קאמרינן, וכיון שהלכה כאבא שאול למדנו שאין נאמנות מועיל לגבות מיתומים ולא מלקוחות.
אבל קשה עלינו לדעת ה"ר יצחק ז"ל שפסק כמשנתינו וקאמר דמודה אבא שאול בנאמנות מפורש שגובה מן היורשים בלא שבועה, ואם כן למה לא תגבה מן הלקוחות דהא מתניתין בתרויהו קתני אינן יכולין להשביעה. ואלמלא שזה הדין מוסכם אצל הגאונים היינו יכולין לומר שלא אמרה רבינו ז"ל אלא בנאמנות שלאחר השיעבוד, אבל כיון שנתברר שהראשונים אין מאמינין אותה על הלקוחות ואפילו קדמה נאמנות למכירה, ידענו שלזה נתכוין הרב ז"ל וכו'. ובסוף כתב, ושמא הם מפרשים באים ברשותו דומיא דיורשיו, כלומר שנתן להם כל נכסיו במתנת שכיב מרע, אי נמי במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה קנו מותר נכסים שלו, שאין זו נפרעת מנכסים משועבדים, שהרי חלק כתובה שלה בני חורין הן אצלה ואינה נשבעת אלא מפני שהיא באה ליפרע מן היתומים, וכל שבאה ליפרע שלא בפניו נשבעת בין מחיים בין לאחר מיתה, וזו וכיוצא בה נאמנות מפורש מועיל לה, שהרי אם היה חייב מודה נפרעת שלא בשבועה, וכל שהודאה שלו הודאה נאמנות מועיל ממנו, אבל שאר לקוחות דשבועתן משום חשש קנוניא, כמו שמפורש בשבועות [מ"ב ע"ב], לא מהני נאמנות, וזה שאמור בהלכות דכל היכא דהוא חב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה, והא נמי דכוותא היא, כלומר דבהא נמי הודאת בעל דין יש בדבר דשמא פרעו למלוה ועכשיו החזיר לו את שטרו כדי לגבות מזה, או שמא שובר היה בידו והוא כובש אותו, שאין לך נפרע ממשועבדים שלא יחזורו הם על הלוה קודם שיפרעו לו כלום. כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] דאמרינן פיסיה בעל הבית בזוזי. הלכך כיון שאינו נאמן לומר לא פרעתיו מחייבין המלוה לישבע, ואע"פ שקדמה נאמנותו, שהוא הדין והוא הטעם. ונכלל עוד בלשון באין ברשותו ב"ד המשביעין אותה כשהיא נפרעת שלא בפניו. וכן מצינו בגליוני ראשונים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרעת בפניו ממנו שהוא משביעה, אבל שלא בפניו לא מהני לה, דכי הימנה דוקא בפניו שאינה מעיזה פניה בו או שמא מפני הנאמנות פרע בעדים ובשובר ואין אנו יודעין בהן, ולפיכך ב"ד משביעין אותה, וכשפירש ולא לבאין ברשותו אין ב"ד משביעין אותה, שרצה ליזוק בנכסיו ועל כל מי שבא ברשותו האמינה. כל זה כתב בספר הזכות.
<h2>דף מה.</h2>
ויש לנו לברר היכא שהוא חייב לשנים לזה מנה ולזה מנה והאחד מוקדם והשני מאוחר, ואין ללוה נכסים שיספיקו כי אם לראשון. בודאי בזה אע"פ שזכה בהן הראשון אין מורידין אותו לנכסי הלוה עד שישבע שבועת המשנה שלא נפרע הימנו כלום, כדין טורף, שהרי טורף לשני את שלו. ולא מיבעיא אי ליכא נאמנות בשטרא דמוקדם, שאינו נפרע אלא בשבועה ואע"פ שהלוה מודה לו חובו, דחיישינן לקנוניא, אלא אפילו אית ביה נאמנות לא מהני ליה מידי, לדעת הרב אלפסי, דכי היכי דלא מהני נאמנות לגבי לקוחות הכי נמי לא מהני לשיעבוד דמלוה אחר ואינו נפרע הראשון עד שיעשה שבועה לשני, שהרי היו משועבדים לו אלא שטרפה ממנו מפני שזכה בקדימתו. וכדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"ב] מי שהיה נשוי שלש נשים ראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית וכו'. ועוד ראיה מדברי הרב ז"ל שהשוה בהלכותיו [כתובות מ"ז ע"ב מדפיו] הכל לדין אחד. וזה לשונו, ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה ואע"ג דאית ליה נאמנות, דלא מהני נאמנות אלא היכא דהימניה עליה דידיה ועל ירתיה, אבל היכא דאיכא חוב עליה לאיניש אחרינא או כתובת אשה או לוקח דזבן מיניה לא מהני נאמנות דידיה. ומפיק להאי סברא מהאי דחב לאחרים, וכולה כדאיתא בהלכות. למדנו מדבריו ששני מלוין הבאין לגבות מנכסי לוה ואין ללוה אלא כדי פרעונו של ראשון, שהשני משביעו שבועת המשנה אע"פ שיש נאמנות בשטרו. ואם תאמר לימא מוקדם למאוחר שטרא דידך דילמא פרוע הוא ולא מצית לאשתבועי, ועוד דתשתבע לאו בעל דברים דידי את, והלכך אמאי משתבע מוקדם לשני. והאי טענה ליתה, דכיון דאי משבעינן לשני לא יהבינן ליה מידי, שהרי הקודם ממנו זכה בהם, לית לן לאשבועיה חנם, אבל המוקדם שנוטל חובו אחר שבועתו אמרינן ליה אי בעית לאשתבועי למשקל שקול ואי לא שקלת מידי. מיהו אי בעי להחרים סתם תחלה על כל מי שיודע שאינו פרוע ומשביעו חנם, הרשות בידו, על דרך תקנת הגאונים ז"ל. ואחר כך ישבע הוא ויטול. ודע כי כל אלו ששנינו במשנה שנשבעין ונוטלין אם נפרעין תוך זמן נוטלין שלא בשבועה, [וכמו שבארנו במקומו]. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [מלוה ריש פי"ד] שהפוגם את שטרו, או עד אחד מעיד שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפניו, והטורף מיד הלוקח, והנפרע מן היורש, בין קטן בין גדול לא יפרעו אלא בשבועה. ואם היה החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה, ע"כ.
ואיכא מאן דאמר דדוקא יתומים מהני תוך זמן, אבל בא ליפרע מלקוחות אפילו תוך זמן אינו נפרע אלא בשבועה, דהא [היכא] דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה גבי מיתמי בלא שבועה ואפילו הכי אינו נפרע ממשועבדים אלא בשבועה, והכא נמי לא שנא. וכן מצוי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל.
